<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת אמור</h1>
<h2>דף קיט.</h2>
ויניחהו במשמר [ויקרא כ"ד]. ולא מקושש עמו. לפרוש להם על פי ה'. ובמקושש כתיב (במדבר ט"ו ל"ד) כי לא פורש מה יעשה לו. ובגמרא שהיה יודע משה רבינו שהמקושש במיתה אך לא ידע באיזה מיתה. וקצת קשה למאן דאמר [סנהדרין פ' ע"ב] עד שיודיעוהו באיזה מיתה נהרג במאי התרו בו. ויש לומר התרו בו בחמורה דסבר מותרה למיתה חמורה מותרה למיתה קלה. ועוד י"ל מקושש חבר היה וא"צ התראה. ומכל מקום קצת קשה במקושש מאי היה מסופק באיזו מיתה, והכתיב (שמות ל"א י"ד) מחלליה מות יומת ומיתה האמורה סתם היא חנק. ויש לומר לפי ששבת חמורה ושקולה כנגד כל המצות. וסמך פרשת מקושש לפרשת מקלל היה מסופק משה שמא מיתתו בחמורה ולא כשאר מיתות האמורות סתם. בגמרא ובמקלל שלא ידע שהוא חייב מיתה כלל. וקצת קשה וכי גרע מקלל ממקלל אביו ואמו שנ' בו מיתה והלא ג' שותפין יש באדם [ק"ו לשכינה]. ויש לומר [משה] היה סבור שחמור הוא כל כך שלא ניתן מיתתו וכפרתו בידי אדם. וקצת קשה למ"ד שאינו נהרג עד שיתרו בו היאך התרו בו. וי"ל המתרים התרוהו מדין מקלל אביו ואמו, לפי דג' שותפין יש באדם והוא במיתה חמורה בסקילה ומה מי שמקלל אביו בסקילה ק"ו לשכינה.
<h2>דף קלז:</h2>
ד"א ולקחתם לכם [ויקרא כ"ג]. לקיחה לכל אחד ואחד. וכן פסק שצריך לכל אחד ואחד אתרוג ולולב ולא בשותפות, וכן אמרינן בגמרא פרק יש נוחלין [קל"ז ע"ב] האחין שקנו האתרוג בתפוסת הבית, אם יכול אחד לאוכלו ולא יקפיד חבירו יצא. ופרשב"ם בזמן הזה שכל הצבור יוצאין באתרוג אחד, לא דמייא לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית, דמתחילה לדעת כן קנו ונעשה כאלו הקנו זה לזה במתנה ע"מ להחזיר, ואין לך מתנה גדולה מזו. וההיא דאחין שקנו בתפיסת הבית הרי כשקנו לאכילה, ואח"כ נטלו לצאת בו, אבל היכא דקנו אותו מתחלה לצאת בו נעשה כאלו קבלו אותו מתחלת קנייתו ליתן כל אחד ואחד לחבירו במתנה ע"מ להחזיר. וק"ק לריצב"א מה מועיל מתנה ע"מ להחזיר, והא אמרינן [נדרים מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודש(ת) אינה מתנה, וכן פריך ליה על מעשה דבית חורון. ופי' ריב"א הא דאמרינן דאינה מתנה, ה"מ היכא דעיקר המתנה אינה אלא הערמה, כדי להאכיל לאביו, כההיא מעשה דבית חורון. ובירושלמי [שם פ"ה ה"ו] מפרש כן. וכן משמע בפ' יש בכור [נ"א ע"ב] ר' (יוחנן) [חנינא] הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר, חזיה לההוא גברא דהוה רגיל ואזיל לקמיה, א"ל לאו גמרת ויהבת מידעם. הלכך אין בנו פדוי דלא נתכוון אלא להערמה בעלמא ולא לשום נתינה. מכאן פסק דצריך הכהן ליקח בפדיון קצת דאי לא שקיל כלל מתנה ע"מ להחזיר לא הוי מתנה, וא"כ גבי אתרוג נמי מתנה ע"מ להחזיר לא שמיה מתנה, אלא א"כ היה יכול לאוכלו אם ירצה ולא יקפיד עליו ואם לא כן הערמה בעלמא הוא, כיון שמחזירין כולן, וכן הפסק, וצ"ע על מנהג העולם.
